החיים כמאבק


לשרה, ז"ל

החיים כמאבק / מיכל רון*

 

להגיד את האמת

אשה אחת, שאני מכירה, מתנהגת בתוקפנות ובפראות כלפי כל מי שסובב אותה. היא אינה רואה זאת. היא חושבת שהיא 'ישרה', 'אומרת את מה שהיא חושבת', 'בעלת אמות מידה וערכי מוסר גבוהים', ועוד ועוד תפיסות המציגות אותה באור חיובי ביותר. בפועל, היא מטיחה ביקורת בכל מי ומה שנקרה לסביבתה, או מפעילה אלימות מילולית ורגשית בשפע.

משום מה, מעט מאוד אנשים מתקרבים אליה, פונים אליה מיוזמתם, או אוהבים אותה בלב שלם.

 

אנשים פוגעים בי

לעתים קרובות מתנהגים אל האשה הזו, לפי תפיסתה, בצורה 'לא ראויה', 'לא מנומסת', 'לא מכובדת', או 'לא מכבדת', משפילים אותה, מבזים אותה, נלחמים בה, מדברים אליה 'לא יפה', ועוד ועוד. היא מרגישה דחויה ובודדה. היא חושבת שלאף אחד לא אכפת ממנה.

היא מאוד אומללה. פעמיים.

פעם אחת משום שהיא נפגעת מכל אותן התנהגויות. ופעם שניה – משום שהיא רואה את עצמה כקורבן. היא אינה מבינה מדוע 'זה קורה לה', ואינה מודעת כלל לכך שהיא זו ש'התחילה'.

 

מחויבות לאושר

נכון להיום, לפחות, היא גם אינה רוצה לראות זאת. אם אכן היתה לוקחת אחריות על התנהגותה ועל חייה, והיתה מחויבת לאושרה, היה עליה להפסיק להתנהג באלימות כלפי האנשים שסביבה.

אשה זו אינה מעוניינת להפסיק להתנהג באלימות כלפי סביבתה משום שהיא כועסת על החיים, על אלוהים, על אנשים ש'פגעו בה'. באמצעות האלימות היא 'מחזירה להם', או במלים אחרות: מנהלת איתם מאבק.

 

הבעיה במאבק

המאבק מכלה את כוחותינו. לא רק בגלל שכל טיפת מרץ ואושר שיכלו להיות מופנים לטובתנו מופנים החוצה, כנגד ה'אויב', אלא גם משום שהרגל המאבק גורם לנו להאמין שאכן יש 'אויב' כלשהו בחוץ, שמישהו אכן רוצה ברעתנו, או מוכן להשקיע בכך מאמץ כלשהו, ותפיסה זו גורמת לפחד, לחוסר בטחון, לחרדות, לבדידות, לכעס, ועוד.

 

לצערינו, רבים מאיתנו, ואולי אפילו כמעט כולנו, חווים את החיים, לפחות בתחומים מסויימים, או עד שלב מסויים בחיינו, כמאבק, כמלחמה. זה יכול להיות בתחום הפיננסי, במערכת היחסים, בגיל ההתבגרות, או בכל תחום או תקופה אחרים.

הבשורה הטובה היא שזה לא חייב להיות ככה.

משהו שאפילו חשוב לאמר – שעד שלא נסכים לוותר על אותו המאבק, לפחות לדעתי, אין לנו סיכוי להיות מאושרים.

 

כמה דוגמאות:

מאבק הקיום / פרנסה

כדי להתקיים בחברה המערבית אנחנו זקוקים לכסף. לכאורה, כסף הוא דבר 'גשמי', 'נמוך', ואולי אפילו בזוי, אך למעשה, הוא צורה 'מוגשמת' או גשמית של אנרגיה, של האפשרות לעשות דברים – לנסוע למקומות, לרכוש דברים, לגדול, להתקדם או לצמוח באמצעות ספר שנקנה או סדנא שנשתתף בה, ועוד, ועוד. כל זאת – כדי לצאת כנגד הגישה השוללת כסף. לשלול כסף זה כמו לשלול אהבה, לשלול הנאה, לשלול צמיחה אישית, לשלול אנרגיה, לשלול כל דבר שמאפשר לנו לחיות טוב יותר, שנותן לנו כוח.

העבודה והפרנסה, מעניקות לנו עיסוק, אפשרות להגשמה, לעזרה לזולת, לתרומת חלקנו להפיכת העולם הזה לטוב יותר וליפה יותר. כולנו זקוקים להכרה ולהערכה, לאהבה מהאנשים הסובבים אותנו, ולבטחון. מי שעובד יכול 'להרוויח' את כל אלו. (ורק תחשבו על זה: 'להרוויח' זה לא רק כסף, אלא גם לנצח, וגם רווחה.)

אך יש אנשים שעבורם ההתפרנסות הינה מאבק.

 

להרוויח בשפע מעבודה שאני אוהבת

אני רוצה להציע שהדברים אינם חייבים להיות כך. אחת מהנשים שאני עובדת איתן מתפרנסת כיום, ובשפע, מלימוד התחביב שלה – דבר שעד לפני זמן קצר למדי נראה כחלום בלתי אפשרי לחלוטין. אנשים אחרים שעבדתי איתם היו צריכים רק לגשת ולבקש, כדי לקבל העלאה במשכורת, שעות נוספות, או כל צורה אחרת של כסף.

אלף דוגמאות לכשלונות אינם אומרים דבר. מספיק אדם אחד שניסה והצליח כדי להוכיח שהדבר אפשרי – משמע, שגם אנחנו יכולים. שצריך רק לראות מה עשתה אותה אשה וללמוד ממנה כדי שגם אנחנו נוכל לחיות בשפע כלכלי וברווחה, ולהתפרנס בכייף מעיסוק במה שאנחנו הכי אוהבים לעשות מספר שעות ביום או בשבוע, עיסוק המהווה עבורנו הגשמה עצמית, ושאנשים אחרים מודים לנו ומעריכים אותנו בגללו.

עצם התפיסה של העבודה כמאבק מרחיקה אותנו מראיית אפשרויות אחרות, אפשרויות שאליהן אפשר להגיע באמצעות השאלה: 'מה אני רוצה לעשות?';  'אם הכל היה אפשרי, איך הייתי בוחרת להתפרנס?'

 

 

מערכות יחסים כמאבק

כמו אותה אשה בתחילת המאמר, אנשים אחרים עלולים אף הם לראות את מערכות היחסים שלהם כשדה קרב.

בדיוק כמו העבודה, גם מערכות יחסים מכל סוג שהוא הינן מקום 'להרוויח' בו בטחון, אהבה והכרה. הפיכתן לשדה קרב מקלקלת את כל מה שהן נועדו להיות, אמורות ויכולות להיות.

כל עוד אנחנו נאבקים באנשים שסביבנו לא נוכל לעולם להרגיש בטוחים, אהובים או אוהבים, וגם סוג ההערכה שאולי נזכה בו אינו דווקא סוג ההערכה שמאפשר לנו להרגיש באמת טוב.

לא כל-כך משנה עם מי אנחנו נאבקים, או באיזה תחום בחיינו אנחנו הופכים את מערכות היחסים שלנו לשדה קרב. (לדעתי, מי שהופך מערכות יחסים לשדה קרב בתחום אחד מועד להפוך את כל מערכות היחסים שלו בכל תחום שהוא לשדה קרב.) זה יכול להיות הבוס בעבודה, ההורים, בן או בת הזוג, החותנת, השכנים, או כל אדם אחר. (עוד על הנושא הזה אפשר לקרוא במאמר אחר שלי באתר זה: 'על העוינות'.)

גם הסיבה לאותו 'מאבק' כביכול אינה חשובה כל כך.

מה שחשוב לראות ולהבחין בו הינו שאנו תופסים מערכת יחסים מסויימת או את מערכות היחסים שלנו עם אנשים בכלל כשדה קרב, כמאבק.

 

אם בתחום העבודה לחלק מהאנשים נדמה 'ברור' או 'מובן מאליו' שהעבודה אינה כייף, אינה הנאה, אינה הגשמה עצמית, אינה יצירה, אינה תרומה ושרות לחברה האנושית בכללה, אלא שהיא מאבק, לפחות בתחום היחסים אמור להיות ברור לרובינו, אם לא לכולנו, שמערכות יחסים בוודאי לא נועדו למאבק, אלא להנאה ולאהבה.

 

 

מה ניתן לעשות, אם כן?

 

לשנות את הגישה לחיים

ראשית, יש להכיר בעובדה זו.

אני זוכרת את היום בו נחתה עלי לפתע ההכרה שאני רואה את החיים כמאבק. לא ידעתי אם להחנק מההלם או לבכות מהכאב. אך ברגע שראיתי זאת, מיד הכרזתי על כך שאני מוותרת. שאינני רוצה להאבק יותר. אינני רוצה לכלות את חיי, את מרצי ואת אושרי במלחמה.

רצוי, אם כן, לאחר שראינו זאת, להכריז, לפחות בינינו לבין עצמנו, על כוונה פציפיסטית מאותו רגע ואילך, בבחינת 'מודה ועוזב ירוחם'.

 

שנית, יש לוותר על הכעס או לפחות על הצידוק לכעס.

 

אחריות ואושר

הדרך לאושר לעולם עוברת דרך לקיחת אחריות אישית על חיינו. אם אנחנו רוצים להיות מאושרים, שומה עלינו להכיר בכך שאף אחד לא פגע בנו ואינו פוגע בנו. אנחנו אלו שבוחרים להפגע - במקום לצחוק, במקום לעבוד על עצמנו, במקום ליזום שיחה ולברר את עמדתו של הצד השני, או כל אפשרות חיובית אחרת, המובילה לצמיחה אישית. כאשר נעשה זאת באמת ובתמים נראה שאין לנו לעולם שום סיבה לכעוס.

(נכון, הכעס לעתים עולה. אך זוהי בעיה שלנו. אין זה אומר עדיין שאי שם מחוצה לנו קיים מישהו או משהו אחר ש'הכעיס' אותנו. לא! בחוץ קיים משהו שהצית את הכעס או את העלבון שקיימים בתוכנו. אותו מישהו או משהו הינם בלתי רלבנטיים לחלוטין.)

 

לא תמיד קל לראות את העובדה הראשונה, ובוודאי שכלל לא קל לוותר על הכעס או על היותנו 'צודקים'. לשם כך נדרשת לעתים, (או לדעתי – תמיד), עזרה חיצונית, אך מעבר לכך -  השאר הוא רק אימון.

 

אוקטובר 2004

 

 

* מיכל רון עובדת בפסיכולוגיה אלטרנטיבית, ומתמחה בריפוי חרדות, בעיות בזוגיות והפרעות אכילה.

אתר:  http://www.michalron.com.

מייל: alternatherapy@yahoo.com  .